שבוע 15 – הו קנדה

בשבוע שעבר הגשמתי חלום. וגם הבטחה.
נסעתי לסופ"ש ארוך בוונקובר.
נסעתי לסופ"ש ארוך בוונקובר להתארח ולבקר את גלית חברת הילדות ההו כה אהובה שלי.

וונקובר, למי שלא מכיר, נמצאת במערב קנדה, מה שעושה אותה אחד היעדים הרחוקים להגעה. אפילו מניו יורק,  באותה היבשת, וונקובר עדיין נמצאת במרחק 5 וחצי שעות טיסה.
בניגוד לסטיגמה של קנדה הקפואה בחורף, האקלים בוונקובר דווקא נעים, בזכות המיקום שלה בגובה פני הים מול חופי האוקיאנוס הפאסיפי. אקלים יחסית נעים, עדיין בחורף קריר וגשום, כולל שלג רציני כמה פעמים בעונה. אבל כשמגיעים מניו יורק הקפואה בדרך כלל, זה בעצם אמור להיות שיפור בתנאי השירות.
זו העיר הגדולה ביותר במחוז בריטיש קולומביה ונחשבת לאחת מחמש הערים שהכי טוב לגור בהן בעולם.
יש בה נופים מופלאים, מסעדות מצויינות ורוגע כזה שמושרה על המטייל בה מיידית.
בזכות כל אילו, אגב, היא נחשבת גם העיר היקרה ביותר למחייה בכל קנדה.
בקיצור..
שנים חלמתי לבקר ולטייל בוונקובר.

לפני שלוש וחצי שנים, גלית ורם עשו רילוקיישן לשנתיים לוונקובר. הסיבה הרשמית היתה תת-התמחות של רם (הרופא) בבית חולים בוונקובר, אבל בגדול אני חושבת שזה גם היה חלום של שניהם. וקנאתי בהם אז שהם מגשימים אותו. ושמחתי מאד בשבילם. ולא שיערתי לעצמי שכמה שנים אחרי, אאזור אומץ גם אני להגשים חלום דומה משלי.
בכל מקרה, לפני שגלית נסעה הבטחתי לה שאבוא לבקר אותה שם.
גלית ואני מכירות מכיתה א' ואולי גם מהגן, וחברות אמיתיות מכיתה ז' בערך, ולתמיד.
הייתי רצינית בהבטחה שלי אליה, אם כי לא היה לי שמץ של מושג מתי יזדמן לי להגיע למקום כל כך רחוק, ככה על הדרך.
בדיעבד, רם וגלית נשארו יותר משנתיים ברילוקיישן, אם כי הם לחלוטין עדיין מדברים על חזרה לארץ. השאלה העיקרית היא כנראה מתי. זה נושא שאותי, עדיין לא מעסיק מרב שאנחנו כל כך טריים פה, אבל זה מאד מעניין לשמוע את השיחות וההתלבטויות מפרספקטיבה של כמה שנים מחוץ לישראל.
עוד בארץ, כשכבר ידעתי שאנחנו מגיעים לניו יורק, מיד בדקתי את מחירי כרטיסי הטיסה לוונקובר וגיליתי שבחורף המחירים סבירים ביותר.
הזמנתי כרטיס טיסה ופשוט הודעתי לגלית שאני באה.

גלית כתבה על הביקור שלי פוסט מרגש עד כדי דמעות.
קשה להבין כמה יקרה ונדירה היא חברות כזאת של שלושים שנה. חברות שבה זמן ומרחק לא מהווים פונקציה בכלל.
מסוג החברויות שבהן אם מישהי צריכה את השניה, זה ברור שהיא תהיה שם.
מסוג החברויות שיש בהן אפס אחוז שיפוטיות ומאה אחוז קבלה.
ועדיין היו לי חששות מלבוא ולהתארח אצלם בבית במשך ארבעה לילות ושלושה ימים מלאים. זה היה נראה לי אינטנסיבי מאד ועשוי להעיק גם על החברה הכי נפלאה בעולם, ועוד יותר על המשפחה שלה.
הפעם האחרונה שישנתי אצל גלית היתה כנראה בתקופת בית הספר היסודי. הפעם האחרונה שבילינו כל כך הרבה ימים ברצף היתה במחנה הגדול של הצופים בתקופת התיכון. היה אז כיף מאד, אבל עברו המון שנים מאז. ובעלים וילדים.
ובכל זאת החלטתי לסמוך עלי ועליה ולבוא.

והיה סופש מופלא, שקשה להעביר במילים כמה נהניתי בו.
הצלחתי לנח, לטייל, לצחוק, לאכול, לשחק, לקרוא, לאכול, לישון, להתפעם, לצלם, לאכול, לבלות זמן איכות עם גלית ועם רם וגם עם הבנות הנהדרות שלהם, שבעצם לא יצא לי להכיר בכלל כי הן מבלות את חלק הארי של הילדוּת שלהן בקנדה הרחוקה והשלווה.
זה לא מובן מאליו להינות באופן כל כך טבעי עם ילדים של אחרים. חמודים ככל שיהיו, בדרך כלל ילדים של אחרים הם.. נו, הם לא הילדים שלי. וילדים נוטים להיות.. נו, ילדים, אתם יודעים. חמודים ככל שיהיו וזה.
בקיצור, לא תודה.
אבל היה משהו כל כך שובה לב בעלמה ותמר שלא היתה לי ברירה והייתי חייבת להיסחף אחריהן מיידית לעולם שלהן ולהשאיר את הציניות בבית.
איך שהגעתי חיכו לי הפתעות ופתקים שובי לב.

ומהרגע שנפגשנו הן אמצו אותי כמו בת משפחה באהבה אמיתית ותמימה ונוגעת ללב באופן קיצוני.
לקחו אותי לסיבוב דאווין בבית הספר שלהן, והשוויצו לי בכל המשחקים. הלכו איתי יד ביד בכל מסלולי הטיול ורבו מי תשב לידי בנסיעות באוטו ובארוחות.
ואני לא יודעת אם זה בגלל שהן צעירות יותר מהילדים שלי או בגלל שהן פשוט גדלות בקנדה (זה כנראה השילוב) אבל היה כל כך מרענן לחוות את הלבבות שלהן לגמרי פתוחים וחפים מכל ציניות או שמץ של רוע.

ביום הראשון היה גשום באופן קיצוני, וכל תושב וונקובר שיצא לי לשוחח איתו טרח להתנצל בפני על הגשם וטען שזה לא ככה בדרך כלל. מילא רם וגלית, שהרגישו צורך להתנצל בשם מזג האוויר. וגם שרון אחותה הגדולה של גלית שגם היא תושבת וותיקה בעיר. אבל בנוסף קיבלתי התנצלות כנה גם מהבחורה החביבה במכון המניקור, וגם מחברה של גלית, שף קונדיטורית  שפגשנו בבית הקפה הנהדר שבו ישבנו. ובכלל נראה שהתושבים מרגישים חיבור אישי עד כדי אחריות אמיתית למזג האוויר בעיר שלהם.
ובכן, כנראה שההתנצלויות עשו את שלהן כי ביום השני יצאה השמש במלוא הדרה והיה לנו יום נעים ויפיפה שבו כל המשפחה התגייסה להוכיח לי שוונקובר היא אכן אחת הערים היפות בעולם.

כן, צדקתם, העיר אכן מהממת, ונעימה, ונקייה, וטעימה, ושיקית, וירוקה, ומלאת טבע וצבע ואווירה של הקצה של העולם. ואל מולה נפרש האוקיאנוס כחול ורגוע וגדול שאפשר רק לדמיין מה קורה בצד השני שלו.
העיר נהדרת בדיוק כמו שחלמתי אותה.

וביום האחרון החלטנו בהחלטה סמי ספונטנית לעלות להר הקרוב ולקחת, גלית ואני, שיעור סקי.
לשתינו זה היה השיעור הראשון בחיים.
רם והבנות גולשים מקצוענים כבר כמה שנים. וזה רק אחד ממני יתרונות למגורים בקנדה.
שתינו היינו.. איך נאמר זאת, סקפטיות.
עוד באירופה היינו סקפטיות.
גלית כבר שלוש שנים מתחמקת מהרעיון בתירוצים שונים, ואני מעולם לא השקעתי מספיק זמן או כסף כדי להגיע להזדמנות הזאת. סקי מעולם לא היה בראש רשימת הדברים שלי לעשות. ובגילי המתקדם, תהיתי אם כבר אוותר על החוויה הזאת וזהו.

ההסכם הראשון שעשינו בנינו הוא שאין סולידריות ואין מחויבות.
כל אחת יכולה לעזוב את השיעור ברגע שמתחשק לה. בראש מורם ובלי לא נעים.
זה נתן לשתינו את המקום המלא לקטר, להתלונן, לגלגל עיניים, לצחוק, להתבכיין וברגע מסויים גם פשוט להתחיל להינות ממש.
קשה לתפוס מתי קרה אותו הרגע שבו המצב התודעתי שלי השתנה.
כי עד אותו הרגע היה לי בעיקר חם נורא, ומעייף וכאבו לי השרירים.
הציוד היה מסורבל, שכבות הבגדים העיקו עלי, והזעתי במקומות משונים מאד.

ופתאום,
הקושי נעלם והתפשטה בתוכי הרגשה נעימה של שמחה פשוטה.
כיף של חוויה חדשה, לא מוכרת.
כיף של אדרנלין, וטבע, וקרירות מענגת משולבת בחמימות.
ושתינו הודינו בפה מלא שזה נהדר.
וצילמנו סרטונים אחת של השניה.
וכשהסתיים לו השיעור, אפילו נשארנו להמשיך להתאמן על היכולות החדשות שרכשנו ואילולא השלג שהתגבר והתגבר אני בטוחה שהיינו נשארות עוד.

בערב עוד הספקנו ללכת להופעה של מיכה שטרית בJCC הלא הוא מרכז הקהילה היהודית של וונקובר.
בתור מישהי שרק הגיעה מישראל לפני שלושה חודשים עוד אין לי תחושת מחסור בהופעות של אמנים ישראלים.
אבל מאד נהניתי לראות את הקהילה של וונקובר, מפרגנת למיכה שיטרית, מרימה את החדר בתרועות שמגיעות משמחה והנאה אמיתית.
וגם אני, שהחברים של נטשה היו הפסקול של תקופה מאד קריטית בחיים שלי, הזלתי דמעה או שתיים.

ואז הייתי צריכה לעזוב את כל הטוב, היפה והטעים הזה ולסוע הביתה.
וכמו שאמרתי לגלית, הנחמה הגדולה שלי היא שאני חוזרת הביתה לניו יורק האדירה בפני עצמה.
וכמובן למשפחה שלי שחיכתה לי בסבלנות שאחזור מההרפתקאה הקנדית שלי.

גלית רם תמר ועלמה תודה על האירוח המושלם והסופש הנהדר.
אני אוהבת אתכם תמיד, אבל הרבה יותר אחרי הסופש הזה.

פורסם בקטגוריה טיולים, סיכום שבועי | עם התגים , | 6 תגובות

אחרי החגים או שבוע 12

לא שזה מפתיע במיוחד, אבל השגרה שהזדחלה עלינו הוציאה אותי משטף הכתיבה.
דברים מגניבים ממשיכים לקרות פה, הי, זו ניו יורק סיטי.
ועדיין יש קשיים ואכזבות והפתעות, והתפעמות.
אבל קשה לפעמים לעצור ולשים לב לכולם במירוץ הזה של החיים.
אבל הנה אני ממשיכה לכתוב ולתעד ולשמוח.

אז התרחשה עלינו חופשת חגים. הילדים היו בבית שבועים, אני לקחתי חופש מהעבודה ובניתי תוכניות גדולות ונצורות.
אבל בקול ענות חלושה ביליתי את החופשה מרותקת למיטה עם שפעת אמריקאית אכזרית אותנטית שגם עם תרופות לקח לה שבעה ימים להירגע ועוד שבוע לעבור סופית.
לא נעים להיות חולה.
ועוד פחות נעים להיות חולה בארץ שבה אני לא מבינה את מערכת הבריאות, עוד לא יודעת איך משתמשים בביטוח הרפואי, ובכלל נרתעת מלהתחיל להתעסק עם בירוקרטיה. בטח עם חום ומצב רוח ברצפה.
לכן בימים הראשונים התעצלתי או שמא סירבתי לראות רופא. עד שניב הכריח אותי ללכת. וליהי המלאך המושיע הגיעה עם האוטו וליטרלי גררה אותי למוקד, טיפלה עבורי בכל הבירוקרטיה, כולל לקנות לי את התרופות, והחזירה אותי בבטחה הביתה.
תודה ליהי.
זה בכלל לא מובן מאליו בתחילתו של רילוקיישן להיות מוקפת ברשת ביטחון כזאת של חברים ומשפחה.
וזה לחלוטין עושה את ההבדל.

אז ככה יצא שלא נסענו לשום מקום בחופשת החגים ואותי זה דיכא יתר על המידה.
אבל כן הספקנו לארח חברים נהדרים לנר ראשון של חנוכה, להתארח אצל חברים נהדרים אחרים לנר שישי, לטייל בפארק גשר ברוקלין, להחליק על הקרח, להרכיב רהיטים, לראות בתים מקושטים בשכונה, ולראות סרטים, גם בקולנוע, עם פופקורן מלוח מלוח.
ואני החזרתי את שווי המנוי לנטפליקס בשעות צפיה אינסופיות במיטה.

שאלו אותי בעקבות פוסטים קודמים למה אני לא כותבת על ניב, השותף המלא שלי לחוויה הזאת, להורות ולחיים עצמם.
זו כמובן שאלה רלוונטית ולגיטימית.
בסך הכל זה די מלאכותי לכתוב על החיים שלנו כאן כמשפחה ולהשמיט את מה שעובר עליו.
ולשאלה הזאת יש לי שתי תשובות.
התשובה הראשונה והפשוטה היא שניב הוא אדם פרטי מאד שמנהל באופן מסודר ואסטרטגי את הנוכחות האינטרנטית שלו. ומכיוון שאני מכבדת את ההתנהלות הזו שלו החלטתי פשוט להימנע מלכתוב עליו כדי לחסוך לו את החשיפה הזאת.
או בכלל את הדילמה אם להיחשף או לא.

התשובה השניה והיותר מורכבת היא שלא היה לי מושג איך תעבור עליו התקופה הזאת.
ההנחה הבסיסית ביותר היא שרילוקיישן זו תקופה מורכבת וקשה.
גם כשהכל הולך טוב מאד, זה עדיין קשה. הכל זר, רחוק, חדש, יקר, מתסכל, בירקרטי, בודד ומוזר. ככה זה.
והחוויה היא שונה בין בני הזוג כאשר אחר מהם עובד הישר מההתחלה (במקרה שלנו זו אני) והשני לא עובד, לפחות בחודשי ההתחלה (ובמקרה שלנו זה הוא).
בהכללה מאד גסה, לבן הזוג שעובד יש יותר אתגרים בעבודה, לחץ, ורגש אחריות על כל המהלך הזה (הרי בזכותו\בגללו כולם הגיעו). אבל לאותו אדם יש גם הרבה יותר עיניין, מערכות יחסים עם אנשים מבחוץ, סיפוק, ריגוש ותחושת מטרה.
ובהכללה גסה בן הזוג שלא עובד, אמון על עינייני הבית, איקלום הילדים ובגדול כדאי לו למצוא לעצמו עיסוקים או לפחות לנסות לא להשתגע בתפקיד עקר\ת הבית.
זה לא תמיד ככה, לא אצל כולם, ועדיין, בהכללה גסה, ככה נראים החודשים הראשונים של רילוקיישן אצל משפחות רבות.

כששקלתי בעבר לצאת לרילוקיישן,
התפקיד היחיד שיכולתי לראות את עצמי בו הוא תפקיד בן הזוג שלא עובד בתקופה הראשונה.
אולי זה קיבעון מחשבתי של התפקידים המסורתיים במשפחה, או החשש שלי שניב לא ירצה "להיתקע" בבית עם הילדים.
ובעיקר זיהיתי שזו הזדמנות מעולה עבורי לעשות פאוזה מהמירוץ המשוגע הזה שאני שרויה בו כל כך הרבה זמן שנקרא קריירה.
פאסט פורוורד לימינו, יצא שהתפקידים התהפכו ודווקא אני היא זו שממשיכה במירוץ.
וניב, לקח על עצמו את הבית ואת הילדים.
ומתמודד בגבורה גדולה יש לאמר.
בתוך פחות מחודש הוא הזמין אונליין, סידר והרכיב ארונות, ספה, שולחנות, סיפריות, כיסאות והפך את הבית הזה לבית שלנו.
והוא אוסף את הילדים בכל יום מבית הספר, ומתיידד עם שאר ההורים (ופעם אמרו עליו שהוא אנטי חברתי 😉 ).
מטפל בכל הבירוקרטיות כאן ובישראל, כולל להשכיר את הדירה שלנו בשלט רחוק.
נוסע לעיר ונפגש עם מכרים, ומקשיב להרצאות.
האמת היא שבדיעבד כשאני חושבת על זה, להיות זה שנשאר בבית זה תפקיד מאד תובעני וקשה, לא רק נפשית אלא תפעולית.
וניב מתמודד איתו לא פחות טוב אם לא יותר מאשר אני הייתי מסוגלת.
והוא התחיל ללמוד לנגן על כינור.
נשבעת.

עוד הרבה מאד דברים קרו וקורים לנו.
הילדים משפרים את רמת האנגלית שלהם כל הזמן.
אנחנו פחות משלושה חודשים פה, ואת רב שיעורי הבית שלהם הם עושים לגמרי לבד.
לגמרי לבד פלוס עזרה מחבר טלפוני בדמות גוגל טרנסלייט. אבל מבחינתי זה שווה ערך ללגמרי לבד.
ויש להם המון שיעורי בית. אין לתאר.
השבוע למשל נועם הכין קומיקס על שני פרקים מספר שמות (בית ספר יהודי, ופרוגרסיבי). וגלי השתתפה כמציגה בטקס לכבוד דר מרטין לותר קינג ג'וניור שבו כל הכיתה שלה דיקלמה באופן מרגש ביותר את נאומו הידוע, המוכר בכותרת I have a dream.
התרבות האמריקאית, היהודית והישראלית מתערבבות להן יפה בסביבה שלנו, וחיות, לפחות עד כה, בהרמוניה יחסית.
לפעמים אני צריכה להסיר שכבות של ציניות כדי להשתלב, אבל גם זו חווייה חיובית בסך הכל.

אני שוקדת על להוציא רישיון נהיגה מקומי.
התהליך כולל מבחן תיאוריה, קורס של 5 שעות נהיגה מונעת ולבסוף טסט מעשי על רכב.
אני אולי מחשיבה את עצמי להייטקיסטית אליטיסטית ומתנשאת.
אבל בתהליך הזה, אני עוד אחת ממיליוני מהגרים מהדרגה הנמוכה ביותר שמתעסקים בבירוקרטיה של להיות מהגר.
ביקרתי במשרד התחבורה הלא הוא הDMV הידוע לשמצה.
עמדתי בתור בלתי נגמר עם מקסיקנים, ערבים, אסייתים, וכל שאלה שניסיתי לשאול נתקלה בגיחוך מתנשא מצד העובדים שם.
התורים היו אינסופיים, הפקידים היו מאד מאד לא נחמדים ומאד איטיים ובעיקר היו לי פלאשבקים בראש מהסצינה במשרד התחבורה בסרט Zootopia

sloth dmv GIF

אבל הצלחתי במבחן התיאוריה וסיימתי בהצלחה את הקורס לנהיגה מונעת שלמרות ששמו הוא five hours pre-licensing class הוא הסתיים בפחות משעתיים.
ונשאר לי רק מבחן מעשי בכביש.
וזה מוזר אבל אפילו אחרי ניסיון של 25 שנה של בנהיגה, אני עדיין קצת חוששת מהמחשבה על מבחן דרך.

ואי אפשר לסיים בלי לדבר על החורף.
בזמן שבישראל היו דיווחים על גשם משוגע, הצפות, הרס וקור, על ניו יורק עובר חורף מהנעימים שהיו.
לפחות עד כה.
כמעט שלא ירד גשם. היה רק שלג אמיתי אחד וגם הוא הסתיים מהר מאד. והטמפרטורות ממש סבירות.
רב הימים נעימים, מוארים ואין רוחות רציניות.
גם כשהטמפרטורה קרובה לאפס, נעים להסתובב כי אין רוח, כל המבנים מחוממים, ומספיק להצטייד במעיל טוב, כובע וכפפות כדי באמת להינות ממה שיש לעיר להציע.
בשבוע שעבר בסוף השבוע אפילו נרשמו פה 18 מעלות צלזיוס.
כאמור לפחות עד עכשיו.
כי נראה שהתחזית משתנה והטמפרטורות מתקררות בצורה משמעותית.
פם פם פם..

ולסיום אוסף תמונות רנדומלי מהחוויות שלנו

 

 

פורסם בקטגוריה סיכום שבועי | עם התגים , | 4 תגובות

שבועות 6 ו7

אז לא סיכמתי בשבוע שעבר.
לא כי לא היה מה.
אלא פשוט כי הזדחלה עלינו שגרה.
ושגרה קשה יותר לסכם באופן מוכתב מראש.
ובכל זאת אמשיך לנסות כמיטב יכולתי.

אחד הדברים החביבים שעשינו בסופ"ש שעבר היה לשכור רכב.
הסיבה הרשמית היתה כדי לסוע למסיבת יום הולדת של ילדה מבית הספר אליה הוזמנו.
המסיבה נערכה במקום שההגעה אליו בתחבורה ציבורית לוקחת קרוב לשעתיים.
והאמת שגם ברכב פרטי זה לא בדיוק קרוב. כ45 דקות נסיעה אל אמצע שום מקום.
כמו לגור בתל אביב ולהזמין את כל הכיתה ליומולדת בחדרה.
כנראה שבאמריקה זה סביר. הרי פה לא מעט אנשים נוסעים בדרכים כשעתיים ואף יותר על מנת להגיע לעבודה.
אז על מנת להגיע ליום ההולדת בחדרה, שכרנו רכב ליום.
זה לא זול לשכור רכב.
לא זול פה באופן כללי (אבל על כך בהזמנות אחרת).
אבל לשכור רכב זה פשוט, בלחיצת כפתור וזמין בכל ימות השבוע.
וזו אחת הפשרות שניתן לעשות כשחיים ללא רכב צמוד.
האמת שאין לי מושג אמיתי איך זה לחיות בלי רכב.
את המכונית הראשונה שלי (חיפושית אמיתית של פעם בצבע כחול כהה) קנו לי ההורים שלי כשהייתי בת תשע-עשרה ושירתתי בצריפין.
בעיקר כי התחבורה הציבורית באיזורנו היתה קטסטרופה למרות שגרנו מרחק של כעשרים דקות בלבד מהבסיס.
זו היתה אהבה ממבט ראשון. ומאז אני צמודת רכב.
אני תמיד מעדיפה להגיע בעצמי מאשר להסתמך על הסעות, קאר-פול או נהג תורן.
העצמאות המתלווה לרכב צמוד היא ממכרת ומרגיעה.
רק כשיצאתי מהחניה של חברת ההשכרה והתחלתי לסוע ברחובות הקטנים והיפים של ברוקלין הבנתי שאני מתגעגעת לתחושת העצמאות הזאת. התחושה של השליטה הכמעט מוחלטת בזמן ובמרחב שלי.
גיליתי שברחוב ליד הבית שלנו מותר לחנות בימות כל השבוע בכל השעות מלבד שעה וחצי ביום שלישי שאז מטאטאים צד אחד של הכביש. ושעה וחצי ביום חמישי שבה מטאטאים את הצד השני של הכביש. הגיוני בסך הכל.
אבל רב הזמן אפשר למצוא חניה ואפילו יחסית בקלות. יש יתרונות לגור מחוץ למנהטן.

אז בשעה המיועדת לקחתי את הילדים ונהגתי לי לחדרה אשר בניו יורק.
האמת שהיה מלחיץ יותר מאשר שיערתי.
זו לא הפעם הראשונה שלי בנהיגה בחו"ל או אפילו בארצות הברית.
אבל עם הילדים מאחורה, העייפות, הדימדומים בחוץ, והמחלפים הגדולים, הייתי נהגת הרבה פחות קולית מהרגיל.
ועם כל זאת, היה לי כיף אדיר לנהוג שוב אחרי חודש וחצי ללא.
שמתי לי ווייז ומוסיקה וגמעתי את התחושה המוכרת של החופש והמרחבים,
אל מול תחושת החידוש של אינסוף מקומות שאפשר לסוע אליהם בפעם הראשונה.

אפרופו מקומות שנוסעים אליהם בפעם הראשונה, מסיבת יום ההולדת הזו היתה בזירת החלקה של גלגיליות. והיה מאד כיף.
לכולנו זו היתה הפעם הראשונה במקום כזה.
אמנם הווייב הכללי היה של שנות ה80, עם שטיחים מקיר לקיר, מכונות ארקייד מיושנות, אוכל מטוגן, זירת גלגיליות ומוסיקה רועשת מדי.
אבל היה כיף ומשעשע והילדים כמובן ביקשו לבוא שוב.
לא, אני לא אסע שוב עד חדרה בשביל להחליק על רולרס ילדי היקרים. בטוחה שנוכל למצוא משהו קרוב יותר.

מה שכן, היתה לי הזדמנות לתצפת על הילדים שלי מתקשרים עם בני גילם מבית הספר בסביבה פלוס מינוס טבעית.
זה קשה, מה יש לאמר.
כל כך הרבה הפחידו אותי, כל כך הרבה סיפורי אימה כבר שמעתי וקראתי.
כמה שזה קשה בהתחלה לילדים, השפה, הזרות, ההסתגלות.
והנה אנחנו כאן וחווים את החווייה הזאת. וזה קשה בדיוק כמו שחשבתי שזה יהיה.
עם קורטוב של אופטימיות.
אפילו נועם, שמדבר אנגלית פנומנלית לגילו, ומבין את כל מה שמדברים אליו, עדיין מתאמץ מאד וחש הרבה מאד לחץ ותיסכול לנסות ולהתערות עם בני הכיתה שלו.
ואני רואה שהטון שבו הוא מדבר איתם הוא נון שלנטי וcool ולכאורה לא מתאמץ, אבל אני גם בקלות מצליחה לקלוט את גודל המאמץ שהוא משקיע כדי להראות כל כך נון שלנטי ואת האנרגיות שזה גובה ממנו כרגע.

ודווקא לאור המאמץ הזה, הייתי גאה בו השבוע עד כדי דמעות, כשעמד עם כל הכיתה שלו באירוע בוקר עם ההורים.
כל התלמידים הכינו טקס בנושא גיבורים והציגו את העבודות שהכינו בנושא בחודשים האחרונים.
וגם הוא בארשת ביטחון עמד עם כולם, הקריא בעל-פה את המשפטים שלו שהוא חיבר, הציג מול כולם את העבודות שלו שעשה בעצמו במאמצים כבירים, כאילו הוא כבר כאן שנים.
אני מאמינה שהחוויה הזאת והתקופה הזאת מעצבות חלק ניכר מהסיפור שלו, מהחוסן שלו ומהאמונה שלו בעצמו.
והוא ממש הגיבור שלי

בינתיים, במקביל אנחנו מרהטים לאט לאט את הבית,
ומתחילים להתרגל לעובדה שלחיצת כפתור מביאה הכל עד מפתן הבית.
קל מאד להתמכר למשלוח סופר מwhole foods שבתוך שעתיים מסיום ההזמנה מופיע בדלת ללא דמי משלוח נוספים.
ולתועפות גאדג'טים למטבח שמבטיחים לעשות לנו את החיים לקלים יותר ואת האוכל לטעים יותר.
והמבחר האינסופי של מוצרים שקיים בחנויות אונליין.
נשאר רק להושיט את האצבע לכפתור ולבחור.
ואם התחרטנו, או לא מצא חן, ההחזרה פשוטה והזיכוי מגיע לחשבון בתוך שעות.
ומתחילים להכיר את הרחובות מסביבנו, ונופל האסימון שיש פה כל כך הרבה מרחב ומבחר וזה לא דומה לשום מקום שגרנו בו בעבר. וזה די נהדר.

וחוץ מזה הייתי בSleep No More
וזו חוויה מעניינת ומרגשת ומעייפת. לא מתאימה לכל אחד, דורשת אנרגיה פיסית ומנטלית, אבל בפירוש חוויה פותחת את הראש.

והתחילה עונת מסיבות חג המולד.
עכשיו קוראים לזה מסיבות "החגים" – קצת כמו יום האם שהפך להיות יום המשפחה.
והאמת שאני רואה חנוכיות בכל מקום כולל אחת ענקית במקום העבודה שלי.
ולא לחינם מכונה העיר הזאת Jew York. (לי מותר…).
אבל אם במסיבות חג מולד עסקינן,
יצא לי להיות בשתיים שהיו קשורות למקום העבודה שלי.
שום דבר לספר עליו הביתה.
אוכל מטוגן ושיחות תפלות על מזג האוויר.
לא קרה שום דבר שהיה מביך מדי מכדי לדבר עליו ביום למחרת.
לא קרה שום דבר נקודה.
אני חושבת שראיתי הרבה יותר מדי סיטקומים וסרטים שעסקו במסיבות האילו.

אצטרך לחפש את חדוות החגים שלי במקום אחר.

פורסם בקטגוריה סיכום שבועי | עם התגים , | 3 תגובות

שבוע 5

כמעט ונתתי לעצמי פטור מלסכם את השבוע.
אתמול עברנו דירה, אחרי סופש ארוך של חופש עמוס וחווייתי.
והייתי כל כך מותשת ובעומס מנטלי שהחלטתי שמותר וגם רצוי לנח שבוע אחד מסיכומים. ורק להיות.
אבל ביומיים האחרונים רצה לי אוטוסטרדה של מחשבות בראש, ובאינסטינקט הייתי צריכה לשפוך אותן על נייר (וכבר אין כל כך ניירות מסביבי, אז גם פוסט בדיגיטלי יכול לעבוד).
בעיקר כי התחושות והמחשבות הן כל כך חמקמקות, ואין לי ספק שבפרספקטיבת הזמן אני אראה את הדברים אחרת לחלוטין.
וכמה נהדר לשמר לי קפסולת זמן בשביל אני של עוד חצי שנה, ושנה, ועשר שנים.
שאוכל לקרוא ולצחקק על עצמי.
כמה הייתי נאיבית, רגשנית, מטופשת, מתלהבת, מאושרת.
איך לא הבנתי כלום, ולא ידעתי כלום, והכל היה כל כך חדש ומרגש.
כמה שטעיתי או שבעצם צדקתי כל הזמן (או לפחות ברובו).

אז אנחנו גם מסכמים חודש לשהות שלנו כאן.
וכל מה שנכתב כאן בשבועות האחרונים נכתב בעצם רק מנקודת המבט שלי,
על כל הסיפור הזה שנקרא הרילוקיישן שלנו.
זה המקום והזמן לציין שנקודת המבט שלי היא נקודת המבט האופטימית ביותר במשפחה שלנו.
לכולנו מעניין, מרגש מסתכל מפחיד וקשה.
אבל בנקודת הזמן הזאת, לי הכי הרבה מעניין ומרגש והכי פחות מפחיד וקשה.
וכל שאר בני המשפחה נעים על סקאלות משתנות, לפי היום בשבוע, מצב הרוח והחוויות שכולנו עוברים.
הסיבות לכך הן הגיוניות מאד.
באנו לכאן בעקבות העבודה שלי,
לי יש כמות גדולה של חברים ומכרים בעיר,
עד כדי כך שאנחנו כבר חודש פה ועדיין את חלקם עוד לא הספקתי לפגוש
(היוש רניתי אהובתי, הקפה שלנו מתקרר, אבל אני באה, מבטיחה!).
אני עם קילומטראז' מכובד של ביקורים פה,
שולטת בצורה נרחבת בשפה, בסלנג, בתרבות ובתתי התרבות,
ובכלל זה היה חלום שלי מזה שנים רבות.
ובאנו לכאן להגיש לי את החלום.
מעבר לכל הסיבות ההגיוניות,
יש גם איזו מנגינה של התרגשות בלב שלי שמנגנת מאז שהגענו.
יש איזה כפתור שנלחץ שם. משהו שלא ניתן להסביר במילים.
זר לא יבין זאת.
לפעמים זה פשוט, זה.
אני מהופנטת מכמויות ומגוון האנשים שמסביבי, מהיופי והכיעור ברחובות, מההתבטאות הצבעונית וההחלטית של עונות השנה,
מהגודל והשפע של העיר, מהאורגניזם החי הזה שהוא ניו יורק.
אז פה זה הבלוג שלי והוא מייצג את זו שלפחות כרגע בצד הכי אופטימי של הסקאלה.
וזה היה בעיקר גילוי נאות כלפי מי שקורא.
וכנראה גם כלפי אני העתידית.

20191123_112105

 

 

 

 

 

 

 

אוהבת חורף אנוכי. מאז ומתמיד.
והחורף הגיע.
היום ירד השלג הרציני הראשון, וזה היה קסום ומשמח ולא יכולתי להתיק את העיניים שלי מהפתיתים שהתנדנדו מחוץ לחלון ברכות מהפנטת.
כולם צוחקים עלי ומבטיחים שההתלהבות תרד.
מאד יכול להיות.
בינתיים האוויר הקריספי הזה ושפע האקססוריז המתלווים לחורף, עושה אותי אקסטרה מחויכת.

 

אז עברנו דירה וזה גרם לי לחשוב מחשבות על ההוויה בין הזר והמוכר.
לדוגמה העובדה שבית הוא מקום שבו לא צריך לחשוב פעמיים אם לפנות שמאלה או ימינה כדי להגיע אליו.
בחודש האחרון גרנו במגורים זמניים במנהטן. במהלך החודש, עצרתי כמה פעמים לתעד ביני לבין עצמי את ההזדחלות של תחושת המוכרות וההתמצאות במרחב.
בימים הראשונים במנהטן, כשיצאנו מתחנת הסאבוויי הייתי צריכה לפתוח אפליקציית מפות או לפחות לבחון טוב את הכיוונים מסביבי כדי להבין לאיזה כיוון אני צריכה ללכת כדי להגיע לדירה בה גרנו.
תחנת הסאבווי לידינו היתה ענקית והיו לה המון יציאות. בכל פעם הופתעתי מחדש לגלות איפה אנחנו נמצאים ביחס לדירה.
עם הזמן הצורך להנחיה וסימנים חיצוניים פחת.
שמות הרחובות הפכו מזוהים, פינות הצמתים הופכות מוכרות עם הקפה המקומי, הסופר היקר, הפיצרייה וחנות הכל בדולר שאפשר להשלים בה ציוד. הריחות המוכרים, עגלות הרחוב הקבועות, המבנה של המדרכה, השיפוצים בכביש, ואפילו ההומלסים הקבועים, כל אילו בירכו אותי לשלום וכיוונו אותי הביתה.

ועכשיו עברנו לדירה חדשה, בשכונה חדשה, ומתחילים מההתחלה.
צריכים לבנות, כל אחד לעצמו וכולנו ביחד את הבית שלנו. את תחושת המוכרות והביתיות.
ואתמול נזכרתי ביום הכניסה שלנו לבית אותו קנינו לפני 5 שנים.
אחרי שקנינו ושיפצנו וארזנו, ועברנו ופרקנו. נכנסנו לבית חדש. התרגשות גדולה.
ובערב הלכנו לישון, מצעים חדשים, ריח נקי ותחושה של חדש.

אני לא הצלחתי להירדם. כי הלכתי לישון בשעה 12 וחצי בלילה.
ובדיוק באותה שעה התחיל רצף אין סופי של ההמראות בשדה התעופה בן גוריון.
הסתבר שמחלון חדר השינה של הדירה החדשה והמהממת שלנו, שומעים טוב טוב את ההמראות בחלק מהמסלולים של שדה התעופה. ובאותו הלילה זה הרגיש קצת כאילו מטוס ממריא לי בתוך האוזן.
שכבתי במיטה, בעיניים פקוחות, דומעות, כולי מכווצת ומבועתת, והמחשבה העיקרית שרצה לי בראש היא שעשינו טעות ענקית.
ואיך אוכל לחיות ככה.
פאסט פורוורד לפרספקטיבת הזמן – חיינו ככה.
זה כמובן לא אידאלי, אבל התרגלתי, וישנתי שם טוב,
והדירה שהרגשתי בה באותו לילה רק זרות וקושי הפכה לאט לאט לבית אהוב מאד.

אתמול, לילה ראשון, שוב בדירה חדשה, התחלתי להקשיב לרעשים החדשים.
ההסקה מרשרשת. מים זורמים בצינורות. המקרר נוהם. הפרקט חורק. שעוני קיר מתקתקים. אנשים בחדר המדרגות מדברים בבליל של שפות. ובלילה הכל מועצם.
נזכרתי בלילה ההוא לפני 5 שנים, ונשמתי עמוק. 

באופן מפתיע הדירה הזאת מרגישה לי מאד ביתית ונעימה.
היא הגיעה מרוהטת קומפלט עד לרמת הקולבים המזלגות והסדינים.
קצת כאילו נכנסנו לחיים של מישהו אחר ואנחנו ממשיכים אותם מעכשיו במקומו.
זו סיטואציה שיכולה גם להיות קריפית ביותר, רק המחשבה על להשתמש בציוד של אנשים זרים.
אבל כרגע, עבורי זה דווקא מייצר המשכיות של בית וחיים ושגרה.
ומעבר לזה, נחסך לנו הרבה כאב ראש של למלא במהירות דירה ריקה בחפצים זמניים.

20191201_120641

חג ההודיה עבר בנעימים.
סופש ארוך ומפנק עם המון חוויות.
שתי ארוחות חג.
אחת עם חברים ישראלים אהובים שגם להם זה חג הודיה ראשון.
והשניה עם חברים אמריקאים יקרים שפתחו את הבית שלהם והלב שלהם לארח אותנו ולתת לנו כל כך הרבה משפחתיות כל כך רחוק מהמשפחות שלנו.
יש בהחלט על מה להודות.
וחוץ מזה הספקנו גם:
לראות סרט בקולנוע ולהתלהב שהמושבים הם כורסאות מתכווננות
להחליק על הקרח בפעם הראשונה לחורף הזה, ובטח לא האחרונה
לצלם עצי אשוח מקושטים
לבקר בחוף ים חורפי
לעשות עבודות לבית הספר
לעבור דירה
ולנח.

 

עד עכשיו היה לי ברור מה צופן בחובו השבוע הבא
ועכשיו, כנראה ששגרה חורפית מכורבלת
או שמא הפתעות חדשות

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized, סיכום שבועי | עם התגים , , , | 3 תגובות

שבוע 4

* אוכל *
ביום השני להגעתינו עשינו סיור היכרות בבית הספר.
השאלות הראשונות שמיד שאלו אותנו היו איפה אכלנו ואיזה מסעדות יש באיזור שלנו
ובכלל המסר שעבר היה ש-
Food is a big deal here in New York.

כשמסתובבים בעיר אחד הדברים הראשונים שיצא לי לשים אליהם לב הוא הריח.
העיר מריחה מאוכל כל שעות היום.
העיר מריחה מאוכל או ממריחואנה… אבל בעיקר מאוכל.
או מריחה משתן…
אבל בעיקר, רב הזמן, מריחה מאוכל.
בבוקר מוקדם צצות בפינות הרחוב עגלות עם מאפים, בייגלים, ביצים וקפה חמוץ.
והניו יורקרים מסתובבים עם כוסות קרטון עם קפה חם או כוסות פלסטיק עם קפה קר.
בהמשך היום העגלות מתחלפות בעגלות בשר מעלות עשן, או עגלות נקניקיות, אוכל הודי, מקסיקני, פוד טראקס, ערמונים,
אגוזים מסוכרים, פלאפל, טאקוס, שייקים, פרעצלים.
והניו יורקרים עומדים בתור מופתי ושקט לקחת פסק זמן מהמולת היום לוקחים את האוכל שלהם בקופסאות קלקר לבנות לפארק או למשרד או סתם בעמידה.
בערב מסתובבים בדרכים הניו יורקרים עם שקיות נייר מרשרשות ובהן טייק אוויי ובדרכים שליחים עם משלוחי אוכל מאפליקציות שבהן המשלוח כמעט תמיד חינם. או לפחות לכאורה חינם.
כמעט בכל סופר יש דוכן של אוכל מוכן, רק להעמיס לתוך קופסת קרטון במקרה הטוב או קופסת פלסטיק במקרה הרע.
ושפע של שפע של שפע של שפע. של הכל.

אומרים על הניו יורקרים שהם לא מבשלים אלא אוכלים בחוץ.
ברור שזו הכללה גסה ויש אנשים כאן שמבשלים, אבל כהכללה זה נשמע לי נכון מאד.
וזה גם קל.
יש אוכל מוכן, זמין ונגיש בכל פינת רחוב. זה קל ומפתה וממכר.
אנחנו עכשיו חיים בדיור זמני עם מטבחון קטן, עם מיני מקרר ומעט מאד ציוד.
לא בא בחשבון לטגן כאן או להכין כל דבר שדורש קולט אדים (כי אין) וגם כל בישול שמתעלה על סיר אחד קטן ומחבת קטנה מהווה אתגר הישרדותי (כי אין).
ומכיוון שזה זמני, אז גם אנחנו ניו יורקרים טיפוסיים כרגע.
אוכלים הרבה מאד בחוץ, מביאים טייק אווי הביתה
וגם מזמינים באפליקציות מרק עוף מנחם שינסה לדמות מרק של בית (ספוילר – זה לא ממש מדמה מרק של בית).

כמה דברים על האוכל כמו שאנחנו חווים אותו עד כה.
קודם כל הוא לא זול.
לא זול במסעדות ולא זול בסופרמרקט.
כמו בכל מקום צריך לדעת איפה לקנות.
מסתבר שבסופר מרקט יכולים להיות הבדלים של פי שתיים ואפילו פי ארבע על אותם המוצרים ברשתות השונות.
אבל בעודינו ארעיים, כרגע,
אנחנו מעדיפים את הנח המיידי והיקר על פני הזול והמתוכנן היטב.
או על פני אריזות הענק של קוסטקו שאין שום סיכוי להכניס כאן לארונות המטבח המיניאטורי.
אפילו בסופרים הנוחים והיקרים, הפרשי המחירים הם אדירים.
יכול להיות שגם בארץ זה ככה,
והרי בארץ ידעתי אוטומטית להזמין אונליין מראש ובאופן מחושב,
מהסופר הזול (יחסית) בכל שבוע מתוך רשימה מוכרת וידועה,
ולמכולת היקרה של חיים שנמצאת מתחת לבית או לYellow ללכת רק בחירום, בסופ"ש או כשממש אין כח.

ופה אני כנראה קונה במכולת של חיים (או ג'ים) היקרן כמעט כל יום.
היא פתוחה בין 6 בבוקר ל2 בלילה,
הירקות והפירות המצוחצחים שלה מתומחרים בדולרים ליחידה,
יש בה דוכן אוכל מוכן נגיש וזמין,
והמון המון סוגים של חלב אורגני, וגם לא אורגני,
וחלב מכל סוגי הדגנים והזרעים הקיימים.
ובזמן הזה של השנה כל המוזיקה שנשמעת שם היא לופ של שירי חג מולד רגועים עד כדי שיגעון.

חוץ מזה האוכל הוא שונה.
הטעמים שונים, המנות שונות, ההרגלים שונים, המבחר שונה.
אני שמה לב לזה בעיקר דרך הילדים.
אני לא כל כך בררנית באוכל, ומנוסה באוכל מסביב לעולם.
בסך הכל רב הדברים טעימים לי,
ואני תמיד נהנית לגלות טעמים חדשים ורעיונות חדשים באוכל (שלום לך POKE החבר החדש שלי).
אבל הילדים מגיעים עם הרגלים די ברורים של מה טעים להם ולא תמיד הם מעוניינים להזיז את הגבינה.
אז הגבינה היא לא אותה גבינה, והנקניק הוא לא אותו נקניק, והלחם הוא לא אותו לחם.
אגב גם המים הם לא אותם מים,
וכשגלי טעמה אותם היא אמרה שהם מים בטעם ביוב.
אני חושבת שהיא התכוונה לכלור, אבל מזדהה לחלוטין עם התלונה שלה.

וזה מציב לנו שני אתגרים.
מהצד שלנו, לנסות ולמצוא להם תחליפים טעמים ומשמחים.
ואיזה כיף כשמצאנו קוטג' טעים, ופתיתים, ופסטרמה, וטונה, ולחמניות (כן חן, לחמניות בריוש עבדו גם אצלנו.. כפי שנאמר במקורות, אם אין לחם שיאכלו בריוש).
ומצאנו בורקסים קפואים, ואפילו במבה וביסלי ופסק זמן ופלאפל עם ג'אמפ ענבים ממש כמה מטרים מהמגורים שלנו.
וזה כיף ומרגיע ומשמח.
והאתגר מהצד השני הוא שלהם, לטעום, לנסות, להיפתח לדברים ולמצוא מחדש את הפינה הקולינרית שלהם בצד הזה של הכדור. ודווקא נועם שהוא היותר רגיש לטעמים מבינהם, התחיל בקטנה לנסות ולהינות מדברים חדשים. והוא אוהב טאקוס, ונהנה מאד מנודלס אסייאתי ברוטב דגים, ודג מטוגן ואצבעות גבינה.

עיניין נוסף לעינייני האוכל הוא הסנאק.
הסנאק מתפרש רשמית כנישנוש אבל זו בעצם ארוחת ביניים.
כל דבר שהוא לא ארוחת בוקר צהריים וערב, הוא בעצם סנאק.

והאמריקאיים מטורפים על הסנאק שלהם.
מ
ביאים אותו לבית הספר ואפשר לאכול אותו לכל אורך השיעור,
ומיד אחרי בית הספר כדי שחס וחלילה לא יעברו כמה שעות בלי איזה נשנוש איכותי.

ובכל מפגש וחוג ויומולדת ופליידייט. חייבים סנאק.
סנאק בריא זה פירות חתוכים או ירקות עם מטבלים.
אבל רב הזמן סנאק זו פשוט שקית מרשרשת עם חטיף קראנצי, סוכריות או איזה ממתק מסוג אחר.

אני מוצאת את עצמי כל בוקר מתלבטת איזה סנאק לשלוח לבית ספר.
פעם זה פירות חתוכים, פעם זה סנדוויץ, פעם זה פופקורן, פעם זה בייגלה פעם זה פאנקייק או מיני קרואסון.

בנוסף כל בוקר אני צריכה לארוז להם ארוחת צהריים.
מכיוון שהם לומדים בבית ספר יהודי, התבקשנו לשלוח אוכל חלבי או פרווה.
עבור הילדים שלי זו מכה אמיתית.

הם אוהבים נקניק ובשר ושמחים לאכול אותו ברב שעות היום.
הם לא מתחברים לפשטידות, קיטניות, גבינות או דגים.
ככה שחלבי או פרווה זה אומר בעיקר פחמימות די ריקות.
והמגוון הוא לא גדול. פיצה,פסטה, קוסקוס, אורז, בורקס.
אם יש למי מכם רעיונות לארוחות חלביות לילדים בררניים.. אשמח לתגובות.

אז אנחנו כבר כמעט חודש אוכלים המון בחוץ והאמת שזה ממש נמאס.
זה עושה כאב בטן, ומשמין, ויקר ועושה בעיקר געגוע לאוכל של בית.

בית שבקרוב ממש ניכנס אליו, נעשה הזמנה גדולה מאד מהסופר הלא יקר ונתחיל מיד לבשל בו ולהחזיר לעצמנו טעמים מוכרים ואהובים, ולשלב טעמים חדשים ומעניינים.

* רגעים קטנים של חג *

למרות שחג ההודיה עוד לא התחיל, העיר כבר מתחילה לעטות עליה את בגדי חג המולד.
היא עוד לא גדושה וצבעונית ומוגזמת כמו בשיאה בסוף דצמבר.
כרגע הכל עדיין עדין ומרומז.
הביניינים מתחילים להתקשט.
חלונות הראווה מתכסים ומבשלים את העיצובים המוטרפים שלהם מאחורי כיסויים גדולים של חשאיות.
מנורות קטנות פתאום נדלקות ועצים קטנים וגדולים מועמדים במקומות ציבוריים.

יש משהו נחמד בלעקוב אחרי התהליך הזה.
זה לא החג שלי, אבל הוא חג כל כך מוכר ונדוש וצבעוני ושמח.
שלא אכפת לי להינות ממנו בהשאלה, כל עוד אנחנו פה.

* הטוב הרע והלא נורא *

זה לא פשוט כל הסיפור הזה של לעבור למקום חדש.
איכשהו כשאני כותבת זה הרבה יותר קל לכתוב על הדברים המדהימים, המעניינים והכיפיים, או לפחות הדברים יוצאי הדופן.
אבל בין לבין יש גם המון, התלבטויות, כאבי ראש, שאלות, בירוקרטיות מעצבנות ובלתי נגמרות, זרות, וסתם ימים לא פשוטים.
וגם אם עברנו לארץ אחרת, במזוודות איתנו הגיעו כל הקשיים, האופי, המטענים והמתחים שחיו איתנו קודם בשלום יחסי.
ובמצבי קיצון, גם הם מוקצנים.
אז זה לא הכל תמונות יפות עם פילטר של אינסטגרם.
יש גם דמעות, ותיסכול, וחששות ופחדים ועייפות רצינית. וגם כואב וחולים, ורבים ומתווכחים וצועקים.
חיים.
ובשבוע הזה שעבר הספקתי לעשות סיור באו"ם עם קבוצת נשים מרשימות ביותר (ותודה לליהי האלופה על הפרוטקציה), לחתום על חוזה לשכירות על הדירה הראשונה שלנו כאן, להרגיש ממש רע ולהיות חולה וגם לחגוג יומולדת עם המשפחה במשך יומיים שלמים.
אז העליות גבוהות יותר והירידות תלולות יותר.
בקיצור, חיים.

אבל מצד שני, אני קמה בבוקר ויורדת למטה ויש מנהטן בחוץ,
וזה לא מפסיק להפעים אותי, בחיי.

ואני יוצאת להפסקת צהריים אל הנוף המטריף הזה (ועל האיזור שבו אני עובדת עוד אכתוב בהרחבה כי הוא שווה הרחבה).
והזמן עוד יספר אם היו יותר עליות או יותר ירידות, או שבעצם הכל הפך למישור אחד.
כי חידושים, סופם להיגמר.
והשנה, מזג האוויר מפנק אותנו בהיותו לא פחות ממושלם בסוף נובמבר.
יופי של קבלת פנים מנהטן.. יופי של קבלת פנים..

והספקנו גם לראות בשבת את הBlue Man Group.
שלושה מאיתנו אהבו מאוד והרביעית אמרה שזה רועש יותר אפילו מהכיתה שלה בישראל.
וזה הישג שקשה להגיע אליו.
ובקיצור, פחות אהבה.

ווהשבוע מצפה לנו שבוע קצר בחסות חג ההודיה.
מחכות לנו שתי ארוחות חג עם חברים ומשפחה והמון אוכל ביתי (!), ומעבר דירה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized, סיכום שבועי | עם התגים ,

שבוע 3

אז מה אני עושה כאן בעצם.
הפעם פוסט בעיקר על עצמי ומהורהר משהו.

הגענו לכאן בעקבות העבודה שלי.
כמו ישראלים טובים שנים גילגלנו בראש את הרעיון של לבלות כמה שנים בארץ אחרת.
למטרות של לימודים או עבודה.
בדרך היו כמה רגעים שבהם אם היינו מאד רוצים, היינו יכולים לקום ולסוע.
אבל לא מאד רצינו.
או פחדנו.
או התעצלנו.
ונתנו לשגרה להמשיך לנהל אותנו והשארנו חלומות במגירה. ולא נסענו.
בינתיים חברים יצאו למסעות משלהם בעולם. ונתנו לי הצצה קטנה דרך חור המנעול למה מחכה שם מעבר לים.
לפעמים זה פתח לי את התיאבון לכבוש את העולם בדרכי, ולפעמים זה גרם לי פשוט לברך על המציאות שבה אני נמצאת ולחזור מתחת לשמיכה.
אבל כבר כמה שנים התבשל בי תהליך שצפן בתוכו כמיהה לשינוי. עם עליות ומורדות. לא מעט מורדות.
ושנים קשות של חיבוטים וגם לא מעט עצבות.
אפשר לקרוא לזה משבר אמצע החיים, או פשוט סתם משבר. או סתם החיים.

ההצעה לעבור לעבוד בניו יורק הגיעה  ממש כמה ימים אחרי  שרעיון אחר לשינוי ירד מהפרק.
בתקופה די מתישה של החיים, פתאום הגיח רעיון מלהיב, ולא צפוי שהכניס בי רעננות בלתי מוסברת.
ואז הוא נפל. ואני ה
תאכזבתי כשהוא התבטל אבל הרגשתי שנפשית אני ממש מכווננת על התדר הזה של משהו גדול שצריך להגיע.
ממבו ג'מבו רוחני? לחלוטין כן. אבל מקרית (או שלא) זה גם עבד.
וכשההצעה הגיעה ממש ימים אחר כך, היה ברור לי שנאמר כן.

אני לא מצטיינת בקבלת החלטות.
מצד אחד האופי שלי הוא מאד סתגלתני.
ולכן כל החלטה שאני מקבלת היא ממש בסדר.
לפעמים היא החלטה מצויינת, לפעמים פחות, אבל אני מסתגלת מהר למציאות שבה אני חיה ולא מחפשת להכניס בה עוד שינויים.
ומצד שני אני נוטה לנתח דברים באופן שכלתני מאד.
ואז ערימות של טיעונים בעד ונגד נערמים ונערמים ומעכבים אותי מפשוט להחליט.
זה אף פעם לא מרגיש פשוט להחליט.
ותמיד מקנן בי החשש ממה יקרה אם זו לא תהיה ההחלטה הנכונה.
אם קראתם בזהירות הבנתם שיש פה שני משפטים שדי סותרים אחד את השני, אבל אנחנו יצורים די מורכבים, אז זה כנראה הגיוני. בדרך כלל.
לקח לי המון זמן להחליט ללכת לספר ולעשות גוונים בשיער.
או להחליף עבודה כשלא היה לי טוב.
או ללכת לקנות סלון חדש כשהישן היה ממש בלוי.
כל ההחלטות האילו בדיעבד הרגישו פשוטות ובוזבזה עליהן הרבה יותר מדי אנרגיה.

לעיתים נדירות יש החלטות שמתבצעות עמוק מהבטן.
כמעט רק מהרגש, מבפנים.
זה יכול להיות משהו קטן כמו קניה של בגד שפשוט ברור שהוא שלי.
או משהו גדול כמו לבחור מסלול לימוד לתואר ראשון, כשזה ברור מאליו שאני חייבת ללמוד מדעי המח.
גם הדירה שקנינו לפני כמה שנים, יצאנו ממנה וידעתי שהיא הולכת להיות שלנו.
החלטות מהסוג הזה קל לי מאד לקבל.
ברור לי במאה אחוז מה צריכה להיות הבחירה, כי כל דבר אחר יהיה שגוי לחלוטין.
זה קל, וחד, ומהיר לביצוע.
אבל ההחלטות האילו הן המיעוט שבמיעוט בתוך ים של התלבטויות והתחבטויות.
אני מקנאה באנשים שרב ההחלטות שלהם הן מהירות וחדות.
אולי זה שריר שאפשר לאמן אותו.

אז היה לי ברור שאנחנו עוברים. ולמרות שהיו נקודות בדרך בהן עצרנו לחשוב, ולחשב מסלול מחדש, ולמרות שהתהפכה לי הבטן מחששות לפעמים בלילה, עדיין הייתי נחושה שזה הדבר הנכון לעכשיו.
גם הגילאים שלנו ושל הילדים שיחקו תפקיד.
וזה הרגיש לי קצת כמו עכשיו או לעולם לא. וגם אם זו לא האמת לאמיתה, וגם אם הדלת הזאת אף פעם לא נסגרת, בפנים היתה לי תחושה שזה הזמן הנכון. ושהחיים קצרים וצריך לקפוץ על הרכבת הזאת.
אז קפצנו.
והאמת שזה די בסדר. לפחות עד כה.

ומה עכשיו.
אז עכשיו צריך בעצם קצת להתחיל את החיים מחדש, לפחות לשנים הקרובות.
מה שאומר שצריך לבצע את רב ההחלטות שעשינו במהלך עשר שנים האחרונות, מחדש, אבל על ספידים.
לבחור שכונה, ביה"ס, דירה, ריהוט, כלים, מצעים, שמיכות, מגבות. בתוך חודש. לבחור חברים, חוגים, עיסוקים, בילויים, לבחור חיים.
כבר הזכרתי שאני לא מצטיינת בלקיחת החלטות?

אני עוד לא יודעת איך זה לעבוד באמריקה.
אני בטוחה שאלמד כל יום.
בינתיים למדתי שבאירגון שבו אני עובדת, הבירוקרטיה מורכבת יותר מאשר בארץ.
בישראל היה עם מי לדבר פנים אל פנים. פה הכל נעשה מול מוקדים טלפוניים המפוזרים בעולם (נו טוב, בעיקר בהודו). לאף אחד אין שם או פנים. קשה להשיג המשכיות בטיפול או גרוע מזה פשוט אמפטיה למצבך. ולדברים יקח יותר זמן להיפתר.
צריך ללמוד הרבה מאד מושגים חדשים שקשורים בביטוח בריאות ובאופציות השונות שהוא מציע, בפנסיה, בהחזרי המס ובאיך למקסם את ההטבות שנותן האירגון.
וזה די זר ומוזר.
וגם בארץ לא הבנתי במיוחד את עולם הביטוחים וההטבות הסוציאליות, אבל היה מי שיסביר פנים אל פנים ולא רק דפי מידע בלתי נגמרים.
מצד שני, שעות העבודה פה סימפטיות יותר.
מכיוון שאנחנו האיזור המערבי ביותר בפרוייקט, אין עבודה בשוטף בשעות הערב.
ובכלל, הכל מתיישר סביב שעות וימי העבודה של ארצות הברית.
אז פתאום השעות הגיוניות, ואין שיחות לתוך הלילה. הללויה.

פה אין שולחנות עבודה קבועים.
בכל יום צריך מחדש להשתלט על שולחן עבודה פנוי.
תיאורטית יכול להיות מצב שאגיע ולא יהיה שולחן פנוי. אני עוד לא סגורה על מה הפרוטוקול במקרה כזה.
ואין לי איפה לשים את אוסף בובות הפופ והלגו המרשימים שלי.
בכלל פה מקובל לעבוד באופן ספייס מאד גדול. אפילו בדרגים הגבוהים ביותר.
מצד שני, שקט פה להפליא באופן ספייס.
אף סלולרי לא מצלצל (חוץ משלי כמובן).
אף אחד לא צועק משולחן לשולחן.
ושיחות פרטיות נעשות.. ובכן.. בפרטיות.
גם לא שמעתי שום מריבות על המזגן או שיחות על "מה נזמין לצהריים".
ואין תן-ביס. לפחות אצלנו אין.

ביום השני לעבודה, יצאתי הביתה בערב ובדרך לתחנת הרכבת התחתית נגלה בפני הנוף הבא.
בחיי שנעתקה נשימתי. ולא רק כי היה קר. 

אז כן, נהיה קר.
והעיר במזג אוויר כזה של מעבר בין סתיו לחורף.
והעצים עדיין בצבעים מרהיבים. העלים במגוון מהמם של גוונים אדומים, צהובים, כתומים, חומים.
אבל יום אחד השבוע נהיה מספיק קר כדי שאפילו יתגלגלו עלי כמה פתיתי שלג באמצע היום. ככה בהפתעה. וכמו שבאו ככה הלכו. אבל השאירו טעם מתוק של ארץ אגדות קרה.
וקנינו מעילים עבים לכולם, וכובעי צמר, וכפפות, והתעטפנו ויצאנו להראות לילדים כמה יפה העיר הזאת.
הם התרשמו רב הזמן, נהנו לטפס על הסלעים בסנטרל פארק ולרדוף אחרי סנאים אבל התעייפו מהר והיה להם קר.
ועיקר ההתרגשות שלהם היתה כשגילו שיש ביסלי, במבה ופסק זמן במסעדה מאד קרובה למלון שבו אנחנו שוהים.
העיקר שהגענו עד ניו יורק.   

אפרופו סנאים, כולנו עדיין מתלהבים מהם.
ומצאנו בורקסים טעימים בסופר.
וגם לחמניות שאפשר לקרוא להן סבירות.
ובמבה, וביסלי ופסק זמן. ופלאפל וג'אמפ ענבים.
וחן טיגנה לנו קופסה שלמה של שניצלים ביתיים. לזה אני קוראת חברה אמיתית!
וקיבלנו שתי הזמנות לארוחות בחג ההודיה.
ועוד מעט נוכל לנעוץ במפה נעץ ולקרוא לו הבית שלנו.
יש למה לחכות.

פורסם בקטגוריה Uncategorized, סיכום שבועי | עם התגים , , | 4 תגובות

שבוע 2

את שבוע 2 אפשר לסכם במשפט הבא
Image result for we're not in kansas anymore
לא, זו לא קנזס חברים, זו ניו יורק פאקינג סיטי.

השבוע השני עבר בסימן תחילתה של שגרה.
אני בעבודה (בקטנה) והילדים בבית הספר.
לפני שעברנו התלבטנו לאיזה בית ספר לרשום אותם.
האפשרויות שעמדו לפנינו היו מערכת החינוך הציבורית אל מול בתי ספר פרטיים.
בגדול מערכת החינוך הציבורית בניו יורק נחשבת טובה מאד, ויש בה בתי ספר מעולים. בניגוד לישראל הלימודים הם באמת באמת בחינם ללא תוספות סל תרבות, דמי שמירה ודמי הדתה.
ובתי הספר, המורגלים בתלמידים שמגיעים מארצות אחרות, כוללים תוכניות ללימוד אנגלית כשפה שניה לילדים כמו הילדים שלי.
מצד שני, היה לנו מאד חשוב לדעת שאנחנו עושים כל מאמץ כדי לתת לילדים נחיתה רכה והתאקלמות עדינה. מהיכרות קודמת עם הנפשות הפועלות (AKA הילדים) החלטנו לבחור בבית ספר פרטי, יהודי, קטן מאד, ועוטף מאד.
בחרנו בו לפי המלצות של חברים, קריאה ברשת וגם התכתבות ושיחות עם אנשי הסגל בבית הספר.
עוד מהארץ היינו רגועים לדעת שהילדים יכנסו לכיתות שבהם יבינו אותם ויוכלו לתקשר איתם. בנוסף העברית שלהם, והידע שלהם על ישראל, על מורשת וחגים יוכל להוות עבורם נכס וחוזקה בבית הספר, כלומר הם יוכלו בעצם להיות גם מובילים ותורמים מהרגע הראשון.
והאמת בדיעבד שתחושת הבטן שלנו היתה מדוייקת.
בית הספר אליו הם נכנסו ביום שני, השבוע, הוא כל מה שדימיינתי ואפילו יותר.
הכיתות קטנטנות ונעימות. הסגל כולו מכוון לקלוט את הילדים ולהקל על ההסתגלות שלהם. עברית נראית ונשמעת במסדרונות מהסגל, מהילדים ומחלק מההורים.
זה נעים לברך ביום שישי את כולם בברכת שבת שלום. זה נחמד שהשירים שהם שרים בבית הספר הם בחלקם אותם שירים מהבית. וחומרי הלימוד מוכרים בחלקם (וזרים מאד בחלקם האחר).
זו בועה של ממש, וזו לא "ניו יורק האמיתית". ממש לא. וצריך למכור חצי כילייה בשביל זה.
אבל עבור הילדים זו גם ככה חוויה לא פשוטה בכלל, ואם ניתן קצת לרכך אותה, אני שמחה שאנחנו עושים את כל מה שביכולתינו.

ספוילר – היום הראשון שלהם עבר בסדר גמור.
אני לעומת זאת הייתי בחרדה כל אותו היום.
שיחה שלא נענתה מבית הספר החסירה לי פעימת לב וכמעט טסתי לאסוף אותם בדמעות.
בסוף הסתבר שזו היתה רק אחות בית הספר שרצתה לסיים לוודא את החיסונים שלהם.
אחרי הצהריים אספתי אותם והם היו בחתיכה אחת, יחסית מחוייכים, ובעיקר סיפרו שפע חוויות וסיפורים.
אבל המבט שהיה להם בעיניים כשהבינו שמחר יש עוד יום כזה.. כצאן מובל לטבח, בחיי.
זה קשה. זה פאקינג קשה.
זה הזכיר לי את התחושה שהיתה לי אחרי שנועם נולד.
כשצלחתי יום, ועוד יום. עברתי את זה בהצלחה. אבל מנטלית זה היה קשה מאד.
בעיקר המחשבה שככה זה הולך להיות מעכשיו ועד עולם גרמה לי לייאוש רציני.
אבל 
אז, זה השתפר ממש. וכל יום זה נהיה יותר טוב.
וגם הם,
צלחו בהצלחה גם את היום השני, והשלישי, ועד סוף השבוע זה כבר הרגיש סביר לכולנו. רב הזמן.

 

גלי שאלה אותי אם כשהייתי בגילה עשיתי מעבר כזה כמו שהיא עושה עכשיו. חשבתי על זה קצת והאמת שלא. מעולם לא חוויתי כזה מעבר. לארץ אחרת, בשפה אחרת, עם אנשים חדשים. החוויה הכי קרובה שיכולתי לחשוב עליה היא הטירונות שאליה הגעתי לגמרי לבדי.
סיפרתי לה שבטירונות בלילה הראשון הייתי בודדה, עצובה, היה לי קר ובכיתי אבל כשקמתי בבוקר, הכל היה נראה טוב יותר, והכל השתפר. הכרתי חברות חדשות (היוש אפי), ופתאום היה לי גם כיף. לא יודעת אם זה עשה עליה הרבה רושם. קשה לדעת אצלה.

בחיי, צריך להוריד בפניהם את הכובע.
שניהם נכנסו כמו ענקיים לבית הספר. משתתפים בשיעורים, משחקים בהפסקות, נועם מתעקש שידברו איתו באנגלית ואפילו התנדב לוועדה שמארגנת אירועים בחגים בעברית לכל ילדי החטיבה. הם קמים מאד מוקדם בבוקר, לומדים כל יום עד השעה 4, בעיקר בשפה האנגלית, נוסעים בחזרה בסאבווי, כולל החלפת רכבות. עד שמגיעים הביתה כבר די חשוך וקר. והם עייפים ומותשים אבל שומרים על אופטימיות ומצב רוח טוב. הם גם לא ממש מוחים או מתלוננים, כנראה מההלם הכללי.
ובעיני הם גיבורים אמיתיים.
אז אנחנו עוברים לפעמים בסטארבקס בדרך חזרה מבית הספר, להעלאת המורל ורמות הסוכר.

 

גם אני התחלתי לעבוד, בקטנה, ועל זה עוד אכתוב בהמשך.
והלכנו לראות כמה דירות פוטנציאליות כמגורי קבע.
לא התאהבתי באף דירה.
יש דירות יפות מאד במיקום מבאס. יש דירות מבאסות במיקום מוצלח. ויש גם בין לבין.
אבל בקרוב מאד, נצטרך לבחור אחת מהן ולהפוך אותה לבית, לפחות למשך השנה שנתיים הבאות.
ואיך אומרים אצלנו, בית זה בסך הכל קופסה שגרים בה. או משהו כזה…

בינתיים הצלחתי לגנוב קצת רגעים יפים בעיר.
פינות קטנות.
פינות גדולות.
קפה טעים, כן, ממש ככה, קפה טעים.
הצלחתי לגנוב קפה עם חברות פה ושם. וגם לבד.

coffee heart GIF
ותודה לאילנה שפינקה אותנו במתנה הכי שווה – גיפט קארדס של סטארבאקס 

 

אני לא מתגעגעת הביתה עדיין.
מישהי כתבה לי כתגובה לפוסט הקודם שהרילוקיישן הוא כמו טיול שקיבל תפנית של שגרה.
אני חושבת שזו הגדרה נהדרת.
מקווה שאמשיך להרגיש ככה גם עוד הרבה חודשים.
אני נהנית לחוות את העיר, דרך העיניים שלי כמו גם דרך העיניים של הילדים.

 

דברים ששמתי אליהם לב בעיר לאחרונה:
* אין ספסלים ברחוב. כנראה כדי שלא ישנו עליהם הומלסים. אבל אין איפה לשבת חוץ מבפארקים.
* הרבה מאד אנשים מדברים אל עצמם ברחוב וברכבת התחתית. הגבול בין נורמאלי לבין לא נורמאלי מעולם לא היה דק יותר.
* ברגע שנגמר הלאווין מתחילות ההכנות לחג המולד. אפשר לראות את זה מיד בתפריט של סטארבקס מול הבית.
* כדי להגיע ממקום למקום צריך לעבור המון מדרגות. המון. המון. משהו שצריך להתרגל אליו. לקטר, אבל להתרגל.
* פחות קר בניו יורק. 2 מעלות בניו יורק זה הרבה יותר נעים מאשר בארץ. כשאין רוח. כשיש, זה השטן בכבודו ובעצמו.

דברים שהספקנו לקנות כדי להרגיש יותר מקומיים:
* כרטיס חופשי חודשי לתחבורה הציבורית
* מעיל טוב, אפילו שניים
* תחפושת להלאווין
* snacks
* כבלים למחשב ולסלולרי עם תקע אמריקאי
* מסננת פסטה
* טאקו'ס
* תיק בצפר קטן שיכנס לתא
* קופסאות אוכל תרמוס שישמרו על האוכל
* נרתיק לסלולרי שיחזיק את הכרטיס סאבווי
* 5 קילו M&M בטעמים מיוחדים

דברים שעוד לא מצאנו תחליף ראוי אליהם:
* שוקולית
* טחינה
* בורקס
* לחמניות
* פיתות

בשבוע הבא, מקווה להיסגר על דירה ומעלה הילוך בעבודה
שגרה זה רע?

 

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized, סיכום שבועי | עם התגים , | 12 תגובות