שבוע 15 – הו קנדה

בשבוע שעבר הגשמתי חלום. וגם הבטחה.
נסעתי לסופ"ש ארוך בוונקובר.
נסעתי לסופ"ש ארוך בוונקובר להתארח ולבקר את גלית חברת הילדות ההו כה אהובה שלי.

וונקובר, למי שלא מכיר, נמצאת במערב קנדה, מה שעושה אותה אחד היעדים הרחוקים להגעה. אפילו מניו יורק,  באותה היבשת, וונקובר עדיין נמצאת במרחק 5 וחצי שעות טיסה.
בניגוד לסטיגמה של קנדה הקפואה בחורף, האקלים בוונקובר דווקא נעים, בזכות המיקום שלה בגובה פני הים מול חופי האוקיאנוס הפאסיפי. אקלים יחסית נעים, עדיין בחורף קריר וגשום, כולל שלג רציני כמה פעמים בעונה. אבל כשמגיעים מניו יורק הקפואה בדרך כלל, זה בעצם אמור להיות שיפור בתנאי השירות.
זו העיר הגדולה ביותר במחוז בריטיש קולומביה ונחשבת לאחת מחמש הערים שהכי טוב לגור בהן בעולם.
יש בה נופים מופלאים, מסעדות מצויינות ורוגע כזה שמושרה על המטייל בה מיידית.
בזכות כל אילו, אגב, היא נחשבת גם העיר היקרה ביותר למחייה בכל קנדה.
בקיצור..
שנים חלמתי לבקר ולטייל בוונקובר.

לפני שלוש וחצי שנים, גלית ורם עשו רילוקיישן לשנתיים לוונקובר. הסיבה הרשמית היתה תת-התמחות של רם (הרופא) בבית חולים בוונקובר, אבל בגדול אני חושבת שזה גם היה חלום של שניהם. וקנאתי בהם אז שהם מגשימים אותו. ושמחתי מאד בשבילם. ולא שיערתי לעצמי שכמה שנים אחרי, אאזור אומץ גם אני להגשים חלום דומה משלי.
בכל מקרה, לפני שגלית נסעה הבטחתי לה שאבוא לבקר אותה שם.
גלית ואני מכירות מכיתה א' ואולי גם מהגן, וחברות אמיתיות מכיתה ז' בערך, ולתמיד.
הייתי רצינית בהבטחה שלי אליה, אם כי לא היה לי שמץ של מושג מתי יזדמן לי להגיע למקום כל כך רחוק, ככה על הדרך.
בדיעבד, רם וגלית נשארו יותר משנתיים ברילוקיישן, אם כי הם לחלוטין עדיין מדברים על חזרה לארץ. השאלה העיקרית היא כנראה מתי. זה נושא שאותי, עדיין לא מעסיק מרב שאנחנו כל כך טריים פה, אבל זה מאד מעניין לשמוע את השיחות וההתלבטויות מפרספקטיבה של כמה שנים מחוץ לישראל.
עוד בארץ, כשכבר ידעתי שאנחנו מגיעים לניו יורק, מיד בדקתי את מחירי כרטיסי הטיסה לוונקובר וגיליתי שבחורף המחירים סבירים ביותר.
הזמנתי כרטיס טיסה ופשוט הודעתי לגלית שאני באה.

גלית כתבה על הביקור שלי פוסט מרגש עד כדי דמעות.
קשה להבין כמה יקרה ונדירה היא חברות כזאת של שלושים שנה. חברות שבה זמן ומרחק לא מהווים פונקציה בכלל.
מסוג החברויות שבהן אם מישהי צריכה את השניה, זה ברור שהיא תהיה שם.
מסוג החברויות שיש בהן אפס אחוז שיפוטיות ומאה אחוז קבלה.
ועדיין היו לי חששות מלבוא ולהתארח אצלם בבית במשך ארבעה לילות ושלושה ימים מלאים. זה היה נראה לי אינטנסיבי מאד ועשוי להעיק גם על החברה הכי נפלאה בעולם, ועוד יותר על המשפחה שלה.
הפעם האחרונה שישנתי אצל גלית היתה כנראה בתקופת בית הספר היסודי. הפעם האחרונה שבילינו כל כך הרבה ימים ברצף היתה במחנה הגדול של הצופים בתקופת התיכון. היה אז כיף מאד, אבל עברו המון שנים מאז. ובעלים וילדים.
ובכל זאת החלטתי לסמוך עלי ועליה ולבוא.

והיה סופש מופלא, שקשה להעביר במילים כמה נהניתי בו.
הצלחתי לנח, לטייל, לצחוק, לאכול, לשחק, לקרוא, לאכול, לישון, להתפעם, לצלם, לאכול, לבלות זמן איכות עם גלית ועם רם וגם עם הבנות הנהדרות שלהם, שבעצם לא יצא לי להכיר בכלל כי הן מבלות את חלק הארי של הילדוּת שלהן בקנדה הרחוקה והשלווה.
זה לא מובן מאליו להינות באופן כל כך טבעי עם ילדים של אחרים. חמודים ככל שיהיו, בדרך כלל ילדים של אחרים הם.. נו, הם לא הילדים שלי. וילדים נוטים להיות.. נו, ילדים, אתם יודעים. חמודים ככל שיהיו וזה.
בקיצור, לא תודה.
אבל היה משהו כל כך שובה לב בעלמה ותמר שלא היתה לי ברירה והייתי חייבת להיסחף אחריהן מיידית לעולם שלהן ולהשאיר את הציניות בבית.
איך שהגעתי חיכו לי הפתעות ופתקים שובי לב.

ומהרגע שנפגשנו הן אמצו אותי כמו בת משפחה באהבה אמיתית ותמימה ונוגעת ללב באופן קיצוני.
לקחו אותי לסיבוב דאווין בבית הספר שלהן, והשוויצו לי בכל המשחקים. הלכו איתי יד ביד בכל מסלולי הטיול ורבו מי תשב לידי בנסיעות באוטו ובארוחות.
ואני לא יודעת אם זה בגלל שהן צעירות יותר מהילדים שלי או בגלל שהן פשוט גדלות בקנדה (זה כנראה השילוב) אבל היה כל כך מרענן לחוות את הלבבות שלהן לגמרי פתוחים וחפים מכל ציניות או שמץ של רוע.

ביום הראשון היה גשום באופן קיצוני, וכל תושב וונקובר שיצא לי לשוחח איתו טרח להתנצל בפני על הגשם וטען שזה לא ככה בדרך כלל. מילא רם וגלית, שהרגישו צורך להתנצל בשם מזג האוויר. וגם שרון אחותה הגדולה של גלית שגם היא תושבת וותיקה בעיר. אבל בנוסף קיבלתי התנצלות כנה גם מהבחורה החביבה במכון המניקור, וגם מחברה של גלית, שף קונדיטורית  שפגשנו בבית הקפה הנהדר שבו ישבנו. ובכלל נראה שהתושבים מרגישים חיבור אישי עד כדי אחריות אמיתית למזג האוויר בעיר שלהם.
ובכן, כנראה שההתנצלויות עשו את שלהן כי ביום השני יצאה השמש במלוא הדרה והיה לנו יום נעים ויפיפה שבו כל המשפחה התגייסה להוכיח לי שוונקובר היא אכן אחת הערים היפות בעולם.

כן, צדקתם, העיר אכן מהממת, ונעימה, ונקייה, וטעימה, ושיקית, וירוקה, ומלאת טבע וצבע ואווירה של הקצה של העולם. ואל מולה נפרש האוקיאנוס כחול ורגוע וגדול שאפשר רק לדמיין מה קורה בצד השני שלו.
העיר נהדרת בדיוק כמו שחלמתי אותה.

וביום האחרון החלטנו בהחלטה סמי ספונטנית לעלות להר הקרוב ולקחת, גלית ואני, שיעור סקי.
לשתינו זה היה השיעור הראשון בחיים.
רם והבנות גולשים מקצוענים כבר כמה שנים. וזה רק אחד ממני יתרונות למגורים בקנדה.
שתינו היינו.. איך נאמר זאת, סקפטיות.
עוד באירופה היינו סקפטיות.
גלית כבר שלוש שנים מתחמקת מהרעיון בתירוצים שונים, ואני מעולם לא השקעתי מספיק זמן או כסף כדי להגיע להזדמנות הזאת. סקי מעולם לא היה בראש רשימת הדברים שלי לעשות. ובגילי המתקדם, תהיתי אם כבר אוותר על החוויה הזאת וזהו.

ההסכם הראשון שעשינו בנינו הוא שאין סולידריות ואין מחויבות.
כל אחת יכולה לעזוב את השיעור ברגע שמתחשק לה. בראש מורם ובלי לא נעים.
זה נתן לשתינו את המקום המלא לקטר, להתלונן, לגלגל עיניים, לצחוק, להתבכיין וברגע מסויים גם פשוט להתחיל להינות ממש.
קשה לתפוס מתי קרה אותו הרגע שבו המצב התודעתי שלי השתנה.
כי עד אותו הרגע היה לי בעיקר חם נורא, ומעייף וכאבו לי השרירים.
הציוד היה מסורבל, שכבות הבגדים העיקו עלי, והזעתי במקומות משונים מאד.

ופתאום,
הקושי נעלם והתפשטה בתוכי הרגשה נעימה של שמחה פשוטה.
כיף של חוויה חדשה, לא מוכרת.
כיף של אדרנלין, וטבע, וקרירות מענגת משולבת בחמימות.
ושתינו הודינו בפה מלא שזה נהדר.
וצילמנו סרטונים אחת של השניה.
וכשהסתיים לו השיעור, אפילו נשארנו להמשיך להתאמן על היכולות החדשות שרכשנו ואילולא השלג שהתגבר והתגבר אני בטוחה שהיינו נשארות עוד.

בערב עוד הספקנו ללכת להופעה של מיכה שטרית בJCC הלא הוא מרכז הקהילה היהודית של וונקובר.
בתור מישהי שרק הגיעה מישראל לפני שלושה חודשים עוד אין לי תחושת מחסור בהופעות של אמנים ישראלים.
אבל מאד נהניתי לראות את הקהילה של וונקובר, מפרגנת למיכה שיטרית, מרימה את החדר בתרועות שמגיעות משמחה והנאה אמיתית.
וגם אני, שהחברים של נטשה היו הפסקול של תקופה מאד קריטית בחיים שלי, הזלתי דמעה או שתיים.

ואז הייתי צריכה לעזוב את כל הטוב, היפה והטעים הזה ולסוע הביתה.
וכמו שאמרתי לגלית, הנחמה הגדולה שלי היא שאני חוזרת הביתה לניו יורק האדירה בפני עצמה.
וכמובן למשפחה שלי שחיכתה לי בסבלנות שאחזור מההרפתקאה הקנדית שלי.

גלית רם תמר ועלמה תודה על האירוח המושלם והסופש הנהדר.
אני אוהבת אתכם תמיד, אבל הרבה יותר אחרי הסופש הזה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה טיולים, סיכום שבועי, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על שבוע 15 – הו קנדה

  1. galitcolors הגיב:

    שיואו שיואו למד הרגת. כמה שאני אוהבת אותך. כתבת כל כך יפה ומרגש ואני כל-כך שמחה שבאת ונתת לנו את הסופשבוע הזה. לעוד כמה כאלה (אף אחד לא יהיה כזה בדיוק, אבל בטוחה שיהיו גם נהדרים!) וישנו ביחד כמה ימים בחדר באילת. זו הפעם האחרונה לדעתי, וזה היה קצת לפני שהתחתנתם. שולחת חיבוקים דרך המילים, בינתיים.

    Liked by 1 person

  2. advaesh הגיב:

    איזה כיף! אוויר להרבההה זמן.

    Liked by 1 person

  3. artzytal הגיב:

    איזה כיף זה נשמע!
    עשית חשק גם…

    Liked by 1 person

  4. פינגבאק: שבוע 27 – חצי שנה לרילוקיישן, חודשיים למניין קורונה | Dreams of Electric Sheep

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s